מותגים

מותגים 

בחרתי במותג של אפל לדעתי המותג מושך מאוד את העיניים הוא ניראה מאוד יוקרתי למרות שהוא בצורת תפוח שאכלו ממנו אבל עדיין החברה של אפל היא מאוד מיוחדת ואיכותית המוצרים בה מאוד מאוד טובים ומושכים אליהם קונים. 

קמפיין חברתי 

בחרתי בקמפיין של עמותת לתת מפני שלדעתי הוא עונה על כל הדרישות שקמפיין חברתי צריך לענות. קמפיין חברתי זה מסע פרסומי שנועד לקדם מטרות ושירותים שאינם למטרות רווח.
פרסום חברתי הוא פרסום שמאחוריו עומד גוף ציבורי שאינו מסחרי ו/או פרסום שעל פי תוכנו ניתן לייחס לו מטרות חינוכיות, ערכיות והתנהגותיות של תרומה לקהילה ולזולת או של אספקת מידע חיוני לציבור, ושל היעזרות בשירותים חברתיים ציבוריים.
ולכן לדעתי קמפיין זה הוא קמפיין חברתי שעונה על הקריטריונים כי הוא לא מעביר איזה מטרות רווח תוך כדי והוא מפזר מידע חיוני לציבור הרחב על מה שבאמת קורה והוא נעזר בסרטונים האלה כדי להראות באמת את התופעה המתרחשת.

הקמפיינים המסחריים הם הפצת מידע על מוצר, שירות או רעיון שמטרתו להגביר מכירות באמצעות מודעות בעיתון, שלטי חוצות, תשדירים ברדיו ובטלויזיה- הפרסומות המסחריות נועדו למכור את המוצר ומטרתו היא רווח. לדוגמא פרסומת של always  שבה הם מקדמים את המוצר ורק רוצים שיקנו אותו.

סיכום שלושת המאמרים

סיכום שלושת המאמרים

עיקרי הדברים מהמאמר הראשון:  http://www.haayal.co.il/story_886
חוקר המדיה מרשל מקלוהן טען עוד בשנות השישים שהטלוויזיה אינה מציגה תמונה של העולם לקהל הצופים כי אם משנה את הדרך שבה אנשים תופסים את העולם ומפרשים את מה שהם רואים במציאות. לפי מקלוהן תרבות המיוסדת על כתב לדוגמא עיתון שונה לחלוטין מתרבות ויזואלית בלי כל קשר לתכנים שהחברה מנסה להעביר באמצעי תקשורת אלה. הדפוס הוא זה שבונה את השקפת עולמינו בצורה לינארית ואילו תכניות הטלוויזיה עושות זאת בצורה אייקונית. לדוגמא נער שמרבה לקרוא ספרים יראה את העולם בדרך מסוימת ואילו נער הצופה בתכניות טלויזיה מסגל לעצמו התבוננות וידיאו-קליפית. בתרבות הוויזואלית דיגיטלית תמונה אחת אינה שווה אלף מילים- היא משדרת דבר מה אחר לגמרי. ממשיכו הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר מתאר את החברה הפוסטמודרנית כחברה מדיה והיי-טק שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות(simulatio), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו' ומאבדים בהדרגה כל קשר למציאות החיצונית, החברתית הפוליטי ואפילו המציאות עצמה הולכת ומתרוקנת ממשמעויותיה בעקבות הצפה מהפנטת של הדמויות. תושבי העולם חיים בהיפר-מציאות.

עיקרי הדברים מהמאמר השני: http://www.rashut2.org.il/editor/uploadfiles/%D7%93%D7%95%D7%97 %D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99 %D7%95%D7%99%D7%9E%D7%9F %D7%9B%D7%94%D7%9F %D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%9F.pdf

תכניות הריאליטי נבנות מטשטוש התחומים שבין המציאותי לבדיוני. בעבר הייתה הבחנה ברורה בין תכניות עלילתיות לבין תכניות ריאליטי, היה ברור לנו מי שחקן ומי אינו שחקן בין משהו שקרה אשר נכתב לבין משהו אמיתי שקרה ולפיכך בין מציאות מדומה לבין מציאות. תכניות הריאליטי הינם מייצגות תהליך הולך וגובר של טשטוש גבולות ותחומים בין מושגים אלה.
תכניות הריאליטי מיוחדות משום שהם אינם פועלות לפי תסריט אך האם באמת אין תסריט שקובע את המהלכים העלילתיים? התכניות הללו מתיימרות לתעד את המציאות כפי שהיא אך ברגע שמציאות מעוצבת, מבוימת, מצולמת וערוכה היא נעשת גם מלאכותית ממוצאת ומדומה.
תכניות הריאליטי נקראות תכניות מציאות אך ברור כי הן למעשה מניפולציה של מציאות ולא השתקפותה האמיתית.
קשה לטעון כי צופי תכניות הריאליטי רואים  בהן השתקפות מדוייקת של המציאות "האמיתית" אך עולה השאלה האם אין לתוכניות אלה השפעה ארוכת טווח על תפישותיהם של הצופים את המציאות בה הם חיים. התיאוריה של הבניית המציאות בתקשורת קובעת כי המציאות המוצגת באמצעי תקשורת ההמונים  היא מציאות חדשה, השונה באלמנטים  רבים מהמציאות ה"אמיתית "
חשוב להדגיש כי תיאוריית הבניית המציאות אינה מניחה מודל ליניארי ופשוט של גירוי תגובה ביחסים שבין תוכן המדיה לקהל. נהפוך הוא, התיאוריה מדגישה תוצאה ארוכת טווח ומצטברת של חשיפה לעולם תכנים של מסרים בתקשורת החוזרים על עצמם. מדובר בתהלי. רב שלבי ממוש. ודינאמי, בהבניה של סביבה סימבולית, כאשר הקהל מודע לבדיוניות של הסיפור המוצג לו בתקשורת אך לומד לקבל את ההנחות שביסוד תפישת העולם עליה מבססים המפיקים את יצירתם. כאשר אנשים מנסים לבנות הערכה של מציאות חברתית, הם מאחזרים  אינפורמציה רלוונטית על מנת לגבש את שיפוטם ולאחר מכן הם שוקלים את האינפורמציה הזו עם ההערכה לאמיתותה.

המציאות המוקרנת מאמצעי בתקשורת משפיעה במישרי על אמונותיהם של הצופים ומנחילה דימויים על המציאות, כמו למשל הדימוי של עולם רע ומרושע. בנוסף, מטפחת המציאות התקשורתית אמונות ודימויים על המציאות, המתבררים כמשמעותיים ליציבות הסדר החברתי.

עיקרי הדברים מהמאמר השלישי: http://www.itu.org.il/?CategoryID=504&ArticleID=1224&Page=1

במאמר השלישי אציג גם את התופעות הנובעות מתוכניות הריאליטי:
בתקופה המודרנית המשפחה אופיינה בכמה משתנים. בין בני הזוג אמורה לשרור אהבה רומנטית; הילד הוא מרכז המשפחה; האם היא מטפלת מרכזית אידיאלית; נשמרה הפרדה בין בית ומקום העבודה; לבני המשפחה יש זהות אינדיבידואלית המאופיינת בנרטיבים אישיים ושיפוט ערכי; ובני הנוער עוברים התבגרות סוערת המכוונת להשגת אוטונומיה וזהות נבדלת מההורים.

במשפחה הפוסט-מודרנית התפתחו סממנים כמעט הפוכים. בסיסה הוא אהבה חוזית או הסכמית, ההורים הם מרכז המשפחה, ההורות משותפת והאמהות עובדות מחוץ לבית. הבית ומקום העבודה מתמזגים לעתים קרובות, לבני המשפחה זהות משתנה המוגדרת על ידי קונטקסט חברתי, והתבגרות בני הנוער רגועה יחסית, עם צורך נמוך יותר להפרדה מההורים.

בין הגורמים המסבירים את השפעתה הנחשולית של הטלוויזיה על המתבגרים יש לזכור את העובדה, שמגיל ינקות היא חדרה לעולמם של הילדים ללא ביקורת והגבלה. רוב ההורים אינם מתערבים ואינם מסוגלים ללמד את ילדיהם שימוש נבון וביקורתי באמצעי תקשורת זה. 

צפייה בתוכניות הפופולריות בקרב המתבגרים יוצרות לפעמים תמונת עולם מעוותת ובלתי מציאותית, שמגבירה נטיות אסקפיסטיות. בישראל, שבה המציאות עולה לפעמים על כל דמיון, ואפילו צפייה בחדשות מפגישה אדם צעיר עם הרוע, ההרס והאימה בהתגלמותם, נוצרות אצל המתבגרים פסימיות וספקנות לגבי עתיד טוב יותר.

בשנים האחרונות הצטרף לטלוויזיה האינטרנט, כמחנך וירטואלי של המתבגרים. במרחב הרשת הם משייטים ביתר חופשיות מאשר בטלוויזיה. ברוב המקרים אין להורים הידע, הנגישות והאפשרות להשפיע על  התפריט שילדיהם מרכיבים. אופיו הגלובלי וחסר הגבולות של האינטרנט חושף את הצעירים לעולם של ידע בלתי מבוקר, המלהיב את דמיונם ופותח לפניהם מאגרי מידע בלתי נדלים, אך גם הופך לחרב פיפיות.

זרמים חדשים בפסיכולוגיה העמידו, לראשונה בשנות השישים, במרכז ההתעניינות את ההורים ואת המשפחה כפציינטים. וירג'יניה סאטיר, מחלוצות הטיפול המשפחתי, הגדירה משפחות בריאות ומאושרות לעומת משפחות בלתי מתפקדות. הוגים ואנשי טיפול בארה"ב כגון מינושין, מדנס והיילי, וקאופמן בישראל, פיתחו תיאוריות ומתודות טיפוליות הרואות את המשפחה כמערכת שיש לסייע לה לשפר את תפקודה, באמצעות התערבויות שונות: גישה אסטרטגית, גישה פרדוקסלית ואחרות.

 חינוך הוא תהליך שאין בו קיצורי דרך, ומי שרוצה להשפיע על עיצוב אישיותם של ילדים שבחר להביא לעולם, כדאי שיבין את העיקרון שכמות הופכת לאיכות. ניסיון קליני, חינוכי ומחקרי מוכיח, שרק באמצעות זמן איכותי בכמויות גדולות ניתן למעשה להצליח במשימה זו.
מאחר שההורים נעדרים זמן רב מהבית, מבלים הילדים שעות רבות במחיצת מכשירים ידידותיים ומתגמלים כגון: מקרר, מיקרוגל, טלוויזיה, מחשב, ומידה הולכת וגוברת האינטרנט. מכשירים אלה משמשים לא רק לסיפוק מיידי, בלתי מותנה ובלתי מבוקר של צורכי הילד, הם ממלאים גם תפקיד מרכזי כסוכני חיברות המעצבים את אופיו של הילד ואת תפיסת עולמו.

דרגות החופש שמעניקה המשפחה למתבגר לחוות את ההתנסויות ההכרחיות הן מצומצמות למדי. המשפחה מכוונת לשמר את המסגרת הקיימת ולצורך זה ההורים אמורים להציב גבולות ולהגדיר נורמות, המייצגות את הרצוי והבלתי רצוי, המותר והאסור. הקונפליקט המתפתח בין הורים למתבגרים הוא לרוב   הכרחי. הניגוד בין צורכי המתבגר לרצון הוריו טומן בחובו את הפתרון הדיאלקטי להפיכתו של הצעיר לאדם עצמאי, המסוגל לנהל עם הוריו מערכת יחסים בוגרת. פתרונות לקויים עלולים להנציח, מצד אחד, מערכת יחסים תלותית, סימביוטית או מניפולטיבית, ומצד אחר, ליצור נתק או קשר עוין.

לאור העובדה שהמשפחה היא מטבעה מגבילה ושמרנית, הופכת קבוצת השווים של המתבגר לשדה הפעולה העיקרי שבו הוא יכול לחוות חוויות חדשות. מצב זה יוצר אנטגוניזם מבורך המעודד חדשנות והתנסות. קונפליקט זה הוא המקור לגדילה ולהתפתחות, ולכן נדרשת מההורים מידה עצומה של תבונה, רגישות, הבנה, אהבה וסובלנות. 

פרסומות 2

מעמד האישה בפרסומות

פרסומת לתפוזינה:
• גובה- בפרסומת זו האישה מוצגת כגבוה יותר גם מבחינת מראה חיצוני וגם אפשר להבין שהיא כביכול מוצגת כיותר טובה מהם בכך שכולם מסתכלים עלייה וסוג של מעריצים אותה.
•מגע נשי- בפרסומת זו קיימת אסוציאציה מינית בכך שכשהיא עוברת ליד הים ופתאום עובר אופנוע ים ומטיב לה את כל החולצה ואז אפשר לראות לה את החזייה.
•המשפחה- בפרסומת זו אין הקשר למשפחה.
•ציות- בפרסומת הגברים הם אלו שמצייתים לאישה בכך שהם כביכול מנסים לשאול אותה שאלות מוזרות אך היא לא מתייחסת ואז הם עוצרים.
•נסיגה- האישה בפרסומת היא במצב אקטיבי היא כל הזמן בתזוזה, היא מטיילת בארץ.
•המדרג התפקידי- התפקיד של האישה בפרסומת זו היא שבעזרת היופי שלה הבחורים יזכרו בה בגלל זה. התפקיד של הבנים הוא להעצים את יופיה של האישה ובמיוחד בקטע שהאופנוע ים משפריץ עליה מים והחולצה שלה מתרטבת.

פרסומת למי עדן איזי- בר רפאלי-
• גובה- בר רפאלי מוצגת כגבוה יותר גם כי היא עומדת על שולחן וגם עצם זה שהיא על שולחן מעיד שהיא כביכול נמצאת במעמד יותר גבוה משלו.
•מגע נשי- בפרסומת ישנם הרבה אסוציאציות מיניות, כאשר היא מתפתלת על השולחן עם הכוס מים בידה כדי לשכנע אותו להישאר איתה או להתייחס אליה.
•משפחה- בפרסומת זו אין קשר למשפחה.
•ציות- בפרסומת זו הציות נורא ברור בר עושה תנועות חושניות כדי לגרום לו להתייחס אלייה או להישאר איתה ולבסוף אחרי כל ההתעלמויות הוא החליט לגשת אלייה לבסוף ופה בא לידי ביטוי הציות.
•נסיגה- בר בפרסומת מאוד אקטיבית היא כל הזמן בתזוזה כדי לגרום לו לשים לב אליה.
•המדרג התפקידי- התפקיד של בר הוא לפתות את הגבר לשים לב אליה תוך כדי תנועות חושניות. התפקיד של הגבר בסופו של דבר הוא לציית לה ולבוא אלייה אך תחילה הוא אינו שם לב אליה.

פרסומת כל אחד מביא אחד- משרד התיירות-
•גובה- האישה תחילה מוצגת כאחת ששווה לשאר הגברים אבל אחר כך היא חוזרת להיות אישה שגבוה יותר מהגברים זאת אומרת שהיא לא צריכה להילחם כמו כל השר אלה רק להביא תיירים לארץ שזה לא עבודה פיזית קשה במיוחד כמו הגברים עושם בצבא. זאת אומרת שהמעמד שלה ירד כי היא לא צריכה לעשות מה שבנים עושים.
•מגע נשי- בפרסומת זו אין אסוציאציות מיניות.
• משפחה- בפרסומת זו אין התייחסות למשפחה.
•ציות- בפרסומת זו אין פה ציות של אישה לגבר או גבר לאישה.
•נסיגה- האישה בפרסומת מתחילה כאקטיבית בכך שהיא שוכבת על הרצפה עם הגברים ועושה את אותו דבר כמוהם ואחר כך הופכת לפאסיבית שאומרים לה שהיא לא צריכה לעשות את זה.
•המדרג התפקידי- האישה מיוצגת כאחת שלא צריכה לעשות עבודה פיזית קשה לעומת הגברים שנלחמים.

פרסומת עוף טוב- 100 אחוז רכיבים טבעיים-
•גובה-  אין פה השואה לגוהה של הגברים אבל המעמד שלה מוצג כהרבה יותר גבוה משל בנים משום שהיא מוצגת כאמא מושלמת שעושה הכל ואז כביכול אפשר להבין שהיא עושה הכל והגבר לעומתה מרגיש סוג של "מלך" ולא עושה דבר.
•משפחה- האישה מוצגת כאחת שעושה הכל בבית והיא זו שצריכה לבשל, לקפל, לנקות ולעשות הכל ביחד.
•מגע נשי- לא מתבצעת פה אסוציאציה מינית
•ציות- בפרסומת זו אין ציות.
•נסיגה- האישה בפרסומת היא מאוד אקטיבית היא מוצגת כ"האם המושלמת" היא עושה הכל בבית כמו קניות ובישולים וניקיון ועוד. אבל גם אחר כך כשהיא אומרת שזה לא באמת המציאות וכביכול אין לה זמן לעשות דברים זה גם אומר שהיא מאוד עסוקה ונשארה אקטיבית.
•מדרג תפקידי-  האישה מתאורת פה כ"האימא המושלם" שכל אחת הייתה רוצה להיות כמוה היא מוצגת כאחת שצריכה לעשות את כל מטלות הבית לעומת הגבר שלא צריך לעשות כלום.

פרסומת מסטיק עלמה-
•גובה-  האישה מתוארת כגבוה יותר מהגבר. מראים את הגבר כאחד שלא יודע לעשות כלום או איך להתנהג נורמלי.
•מגע נשי- הדבר היחידי שמושך מינית זה שהאישה לבושה בחצאיות יפות ושמלות וככה זה מושך אליה גברים .
•משפחה-בפרסומת זו האישה מוצגת כאילו היא האישה הטובה והמודרנית שכביכול יותר יפה וחכמה וכביכול צוחקת ולועגת לבעלה.
• ציות- בפרסומת הזו אפשר לראות שיש פחות ציות לאישה כי היא לא מקבלת את הגבר המושלם שהיא באמת רוצה אלא ההפך. הוא לא רומנטיקן, אין לו חוש לבוש, והוא לא מחנך את הדורות הבאים כמו שצריך.
•נסיגה- האישה בפרסומת היא אקטיבית בגלל שהיא כביכול עושה את כל מה שבעלה לא עושה ושהיא מצפה ממנו שיעשה והיא יודעת שהוא לא יעשה את זה ולכן היא צריכה לעשות זאת.
•מדרג תפקידי- האישה מתוארת כאישה חלשה שלא מקבלת את הבעל המושלם שהיא רוצה וצריכה  בכל זאת להתמודד עם הקשיים הבאים איתו.

פרסומות

רגשי/שכלי?

בעבודה זו אציג שתי פרסומות שאחת מהן עם מסר רגשי והשנייה עם מסר שכלי.

פניית מסר רגשי:

בפנייה זו בחרתי את הפרסומת של קוקה קולה.
בפנייה רגשית המוען בפרסומת מנסה למכור לנו את המוצר בעזרת הצגת רגשות של המוצר שלו. בבחירה בפנייה זאת המוען מבין שהיתרון של המוצר שלו שייך לחוויית השימוש בו או לתועלת הרגשית שהמוצר והשימוש בו מוביל.
בגישה זאת המטרה היא להשאיר אצל הנמען רושם חיובי על המוצר שיוביל בשלב מאוחר יותר לקנייתו.
בפרסומת עם פנייה רגשית נראה שימוש רב בהומור ומוזיקה נעימה לצד שימוש בסיסמאות שיפנו לרגש שלנו.
בחרתי בפרסומת זו משום שהיא עונה על מה שפרסומת עם פנייה לרגש אומרת. בפרסומת זו המוען לא מפרט איך המוצר עובד אלה מציג לקוראים את החוויה שעוברים ששותים את המשקה וזה קורה תוך כדי סרטונים ושירים שממש גורמים לך לרצות את המוצר רק בגלל החוויה שנוצרת תוך כדי הצפייה. בפרסומת לא מספקים לנו מידע ממשי על המוצר עצמו אנחנו חווים לפי הסרטונים והשירים בעצם מה חווים כאשר שותים את זה.

פניית מסר שכלית:

בפנייה זו בחרתי בפרסומת לtrivago.
גישה זו מבוססת על ניסיון לשכנע ולהעביר מידע על פעולתו של המוצר, התועלת העולה ממנו ויתרונותיו הברורים. בדרך כלל באמצעות טיעונים ישירים והסברים ברורים ולעיתים אף נתונים השוואתיים.
גישה זו משלבת אינפורמציה רבה על המוצר ותכונותיו ופירוט מרכיביו, תיאורו, מחיר, הצגת תמונות של המוצר עצמו.
בחרתי בפרסומת זו משם שהיא באמת עונה על כמה שפרסומת עם פניה שכלית צריכה להיות, היא אינה מספקת שום דבר חוץ מלהגיד מה האתר עצמו מספר והפרסומת עצמה היא רק הצגת המוצר ואיך הוא עובד. אין פה רגש שעובד או שירים שיכולים לגרום לך לקנות את המוצר בלי לדעת עליו אלה רק את המידע על איך עובד

"אני לא פיליפנה"

קריסטל בת ה-6 נולדה להורים פיליפינים וננטשה על ידי אמה שהייתה בת שבוע בלבד.
אביה נשאר איתה עוד כשבוע ולאחר מכן נעלם גם הוא. הוא השאיר אותה בפתח ביתה של ג'נט, עובדת זרה וחוקית בישראל. ג'נט, אישה בת 45 עובדת בארץ כבר כ- 10 שנים, ללא ילדים משלה, היא החליטה לקחת לחיקה את קריסטל והרגישה כאילו זה מתנה מישו הקדוש. עד היום היא מגדלת אותה באהבה, בצניעות ובשמחה.
לאחר כמה שבועות ג'נט גילתה כי קריסל עיוורת בשתי עיניה. בגיל 9 חודשים היא עברה ניתוח בשתי עיניה, ניתוח שנחל אכזבה וכשלון ועיניה של קריסל הפכו ללבנות כמעט לגמרי.
קריסטל חברותית, חייכנית, חכמה וללא עכבות, כיאה לילדים בני גילה.היא ישראלית לכל דבר, עושה קבלת שבת, שאת ברכתה היא יודעת בעל פה, חוגגת את חגי ישראל, מדברת עברית רהוטה ומתקשה להבין מדוע כולם אומרים שהיא פיליפינית שהרי היא גרה בישראל ומרגישה ישראלית ברמ"ח איבריה. היא מתעקשת לדבר עם אמה עברית למרות שזו לא שולטת ברזי השפה, היא לא מוכנה לדבר פיליפינית אך מבינה את השפה, והתקשורת עם אמה הופכת לבליל של שפות עברית, אנגלית וטגלוג, העגה הפיליפינית אותה ג'נט מדברת עם משפחתה.
הסיפור מתאר את הניסיון של האם ג'נט להשיג ויזה כדי להשאיר אותה ואת קריסטל בישראל. הסרט מתאר בנוסף את הקשיים של הפיליפינים בישראל והפחד שסורר בהם.
הסרט מאופיין על ידי כמה מאפיינים.
הוא מתאר את הסרט התיעוד הקלאסי שבסרט זה הבמאי מסתיר את נוכחותו והוא מרכב לרוב מראיונות ומצילומים. אמצעים אלו מעצימים את רושם האמת ואת האשליה של צפייה במציאות כפי שהיא.
בנוסף הסרט הזה הוא גם סרט מסע שמתמקדים בתהליך כלשהו.
הבמאי בסרט זה אינו מתערב במה שקורה אלה רק מתעד אותו וזה נקרא גם זבוב על הקיר. 

	בייביז

 

                                                  

הסרט "בייביז" שייך לסרט הקולנוע התיעודי משום שבסרט אין שום התערבות בחיים של המצולמים, לא אומרים להן מה לעשות, לא אומרים להן איך להתנהג, לא מנסים לגרום להן להיראות טוב בשביל הסרט אלה רק אותן עצמן ומה שהן עושות בחייהן בגידול הילדים שלהם. אין פה שום התערבות של בימאי כדי שהסרט יראה טוב, לכן הסרט הזה משתייך לקולנוע הדוקומנטרי.
בסרט זה אין שום התערבות של הבמאי, לא שומעים אותו ולא רואים אותו סוג זה של סרט נקרא גם "זבוב על הקיר" כאשר אין התערבות של הבימאי במה שקורה בסרט.
המסרים שמועברים בסרט הם שלכל מדינה יש את האורך חיים שלה וכולם בסופו של דבר גדלים לתוך מערכת מסוימת שאליה הם רגילים גם אם זה נראה לנו שונה.
מה שאהבתי בסרט שהבמאי הראה ממש בבירור את ההבדלים בין כל מדינה ואיך היא מתנהלת מהמדינות הכי מתקדמות לבין המדינות הפחות מפותחות. בנוסף אהבתי את הצילומים שנעשו הם היו מאוד יפים וממחישים ממש את מה שהוא רוצה להעביר.
מה שפחות אהבתי בסרט שלא היה שום פס קול או דיבור של האנשים עצמם אבל בסהכ גם בלי מילים הסיפור הועבר בבירור. 

	ואלס עם באשיר

 

ואלס עם באשיר הוא למעשה אוסף של היזכרויות סובייקטיוויות ווידויים אישיים שונים מימי מלחמת לבנון הראשונה, השזורים יחד עם פלאשבקים מסויטים שארי פולמן חווה בעצמו. שילובם זה בזה נועד לעורר בפולמן תהליך מלא של היזכרות: לנסוע אחורה בזמן, להשלים את פיסות הזיכרון החסרות, ולנסות ולפענח היכן הוא היה ומה עשה בזמן הטבח במחנות הפליטים.

"ואלס עם באשיר" שואב את כוחו מן השילוב בין הסיפור האישי האמין של פולמן ועמיתיו, ובין אנימציה שלא 

ניתן להתווכח על איכותה ומקוריותה, אפילו לא ברמה עולמית. הסרט מייצג את הנקודה הפוליטית הרחוקה ביותר שיכול במאי ישראלי להגיע עם האמת אל הקהל המקומי שלו, תוך שהוא מתמודד באומץ רב עם הסטנדרטים והציפיות של קהילת הקולנוע הבינלאומית. הסרט מותח ביקורת הוגנת על אדריכלי המלחמה, אינו פוטר מאחריות את החיילים הזוטרים, לא מצדיק את המלחמה אפילו לרגע אחד -- וממחיש את זוועותיה באופן הופך-קרביים אך גם אסתטי וסוחט-דמעות. כדאי לצפות בסרט לפחות שלוש פעמים, כדי לעכל את המידע הרב, התוכן המילולי והדימויים החזותיים המדהימים שהוא מעביר לצופה המיוסר.

להעביר את זוועות המלחמה בצורה אסתטית, היכולת של "ואלס עם באשיר
מרתקת וייחודית, נובעת בעיקר מן השימוש החכם באנימציה מודרנית, שלא נראה מעולם בסרט ישראלי, וספק אם נראה בצורה כזו בסרט אנימציה כלשהו. צוות האנימטורים הופך את מלחמת לבנון המאובקת, האפורה והמטושטשת לאובייקט קולנועי חד, ססגוני ונקי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. כל דקה מכילה בתוכה ממתקי-עיניים נוצצים, המאפשרים עיבוד, ריכוך ועידון של הזוועה התיעודית הקרה אל תוך עולם האמנות והמשמעות.

(מתוך: http://takriv.net/article/%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%A1-%D7%A2%D7%9D-

%D7%91%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%A8/

הסרט ואלס עם באשיר עונה על המאפיין של קולנוע האמת שבעבר ציוד הצילום המסורבל הגביל את 

הצלמים ואילץ אותם לביים. הסרט עונה על זה משום שהבמאי רצה שהצופים יראו באמת את מה שהיה והבין שבאמצעות מצלמות לא ניתן לראןת הכל בבירור ולכן החליט לעשות את הסרט כסרט מצויר שימחיש את הדברים שהוא רצה להציג באופן ברור.  

הערכה חלופית שאלת חקר

מטלת סיום-
הערכה חלופית 30%

•תוכן- 

בעבודה שלי אענה על שאלת המחקר שלי אביא תיאוריות שונות שיעזרו לי לענות על השאלה היטב והסביר איך המחקר שעשיתי תומך בתשובה של השאלת חקר. 

                                                                                         מבוא      

שאלת החקר:                                                      האם צפייה ממושכת של הצופה בתוכן אלים יכולה להשפיע על ההתנהגות שלו?                               מקורות מידע בהם נעזרתי: http://syllabus.org.il/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%90/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A (מאמר אקדמאי) http://itu.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=d9d05ea5-72c7-4469-91ad-56b15b2983bb&lang=HEB               http://www.ismal.co.il/imgs/uploads/refua-umishpat-27-159.pdf  י מענה לשאלת החקר: התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט משדרים תכנים אלימים רבים. בכל הז'אנרים ניתן להבחין בתכנים אלימים גלויים, סמויים או מרומזים. החל מסרטי מלחמה, מערבונים, דרמות, משטרה, ספורט, פרסומות, וידיאו קליפים, חדשות, ואפילו סדרות לילדים. כמעט בכל תכניות הטלוויזיה ישנם תכנים אלימים – פיזיים, מילוליים ומיניים. הצופים חשופים למידה גדושה של אלימות המשודרת מדי יום. לכך נוספים סרטי קולנוע אלימים, אתרי אינטרנט בעלי תכנים אלימים, משחקי מחשב אלימים ועוד. ישנם המון אנשים שכאשר הם צופים בתכניות המהוות אלימות הם נוטים לקחת את האלימות לחייהם וליישם אותם. צפייה ממושכת בתכניות המהוות אלימות יכולות לגרום לדברים טובים ולדברים רעים. ישנם כמה תיאוריות שמראות את ההשפעה של האלימות בטלוויזיה על הצופה. ישנה את תיאוריית הגירוי לאלימות שאומרת שהחשיפה להתנהגות אלימה בטלוויזיה משמשת לצופים גירוי המגביר את ההתרגשות ועלול לגרום להתפרצות אלימה. לדוגמא אם אדם צופה בקרב אגרוף לאחר הצפייה הוא התפרץ בעקבות המתח וההתרגשות. תאוריה נוספת שקיימת היא תיאורית הלמידה והחיקוי, הטיעון העיקרי של תיאוריה זו היא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ את התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. בתנאים מסוימים קובעת התיאוריה שהצופים עלולים לחקות את ההתנהגות האלימה של הגיבורים שאיתם הם מזדהים, כלומר האלימות בטלוויזיה משמשת עבור הצופים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה ומודל לחיקוי שלילי. לדוגמא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4421777,00.html   אחד הגורמים המשמעותיים שהתגלה במחקרים כמשפיע על התפתחות התנהגות אלימה אצל ילדים, בילדות ובבגרות, הוא רמת החשיפה הגבוהה שלהם מגיל צעיר לתכנים אלימים באמצעי התקשורת השונים ובמשחקי מחשב ווידיאו. סרטים אלימים שילד רואה, ומשחקים אלימים שהוא משחק, מגבירים את הסיכוי שיתנהג באלימות, בהווה או בעתיד, דרך תהליכי חיקוי והזדהות והקהיית סף הרגישות למעשים תוקפניים. התכנים האלימים הנצפים, המשפיעים על התפתחות התנהגות אלימה של ילדים, הם לאו דווקא האלימים ביותר בעיני המבוגרים, אלא אלה שהילד תופש כמוצדקים ומציאותיים, ובעיקר כאשר הוא מזדהה עם הדמות האלימה הנצפית. דיון באלימות ילדים ונוער אינו שלם מבלי להתייחס להשפעה של טלוויזיה על אוכלוסייה זו. מחקרים רבים עסקו בהשפעות של צפייה באלימות בטלוויזיה לבין התנהגות אלימה של ילדים. החומר אשר הצטבר עם השנים מעיד בצורה ברורה על קשר נסיבתי בין צפייה באלימות לבין התנהגות אלימה. הקשר הזה מוסבר באמצאות תיאוריות פסיכולוגיות שונות. תיאורה אחת לדוגמא: ילד לומד דפוסים אלימים על ידי צפייה בדמויות שהוא מעריץ ולאחר מכן מחקה את הדמויות האלה. ילדים הצופים רבות באלימות עלולים לפתח אטימות לסבל של הזולת, במיוחד כאשר האלימות מבוימת וסף הכאב של השחקנים אינו קשור למציאות. כאשר הדמות האלימה היא דמות נערצת, הדבר עשוי לעודד ילדים להתנהגות דומה. על אף דרישות חוזרות ונשנות של פסיכולוגים שמופנות לתעשיית הטלוויזיה להפחית את רמת האלימות ולהציג אותה בצורה אמתית יותר, תוכניות כאלה ממשיכות להציג אלימות כדבר הרואי וזוהר. הצופים לומדים להשתמש באלימות לפתרון בעיות, מה גם שהקרבנות אינם נפגעים פגיעות של ממש אלא להפך, ההתנהגות האגרסיבית איננה זוכה לענישה. הצופים אינם רואים שום ביטוי של חרטה אצל מבצעי האלימות. אדרבה, לעתים קרובות, ה-׳ירעים״ זוכים לשבחים. עור נמצא, כי ״בשליש מהתוכניות הועבר מסר בלתי מפורש שמותר להשתמש באלימות למטרות חיוביות״. לדברי עורכי המחקר, ״מסרים מסוג זה נותנים לגיטימציה להתנהגויות אלימות ומשמיעים גישה לפיה המטרה מקדשת את האמצעים. מסר הגורס שחשוב שהטובים יראו לרעים שגם הם חזקים ויכולים להיות אלימים מטפח תפיסה חברתית גברית כוחנית״. בתכניות הטלוויזיה הועברו גם מסרים שלפיהם, ״אלימות גוררת אלימות״ ו-״אי אפשר לעצור אלימות״. (מתוך אלימות ילדים ונוער היבטים פסיכולוגיים וחברתיים. http://www.ismal.co.il/imgs/uploads/refua-umishpat-27-159.pdf ). מחקר אורך אשר בדק את הרגלי הצפייה של ילדים ואת מידת האגרסיביות שלהם בילדות וכ- 15 שנים לאחר מכן, מצא כי מידת האגרסיביות של הצופים (גברים ונשים כאחד) בבגרות הושפעה מההזדהות עם דמות טלוויזיונית אלימה מאותו המגדר של הצופה, ומתפיסות הצופה לגבי הממשיות של האלימות בטלוויזיה. לא זאת בלבד אלא שהשפעת המשתנים הללו ניבאה את התגברות ההתנהגות האגרסיבית לאורך זמן. מעבר לכך, ממצאי המחקר הראו שכיחות גבוהה יותר של התנהגויות אלימות ואנטי-חברתיות חמורות מאוד בבגרות בקרב 20% מן הנבדקים אשר קיבלו בילדות את הציונים הגבוהים ביותר בתדירות החשיפה לאלימות בטלוויזיה, בהזדהות עם דמות טלוויזיונית אגרסיבית מאותו מגדר, ובאמונה כי הטלוויזיה מתארת את החיים כפי שהם באמת (Huesmann, Moise-Titus, Podolski & Eron, 2003). עוד תיאוריה לגבי האלימות היא תיאורית הזיכוך שאומרת שבמהלך הפעילות הרגילה והשגרתית אנשים צוברים תסכול והם עלולים לפרוק אותם בהיותם במצבי לחץ, בהתנהגות אלימה. הזיכוך הוא פורקן של התסכול והמתח באמצעות צפייה בפעילות אלימה של האחר. תיאוריה זו יכולה להגביר את האלימות של הצופים משום שעם זה שהם מתוסכלים אז כשהם צופים באלימות זה מגביר את התסכול ויכול לגרום להם לפרוק את התסכול בדרך אלימה.  לפי תוצאות הסקר שערכתי ישנם כ 37.2% אנשים שאוהבים לצפות בתכנים אלימים. 79.1% מהאנשים מרגישים אלימים יותר אחרי שהם צופים בתכניות האלימות תוצאות אלה מדגישות את העובדה שצפייה בתכנים אלימים אכן משפיעה על הצופים להיות אלימים יותר משום שרוב האנשים שענו על המחקר אמרו שאחרי שהם צופים בתכנים אלימים הם מרגישים יותר אלימים. לסיכום, לפי דעתי לצפייה בתכנים אלימים יש השפעה רעה על רוב האנשים. היא גורמת לנו להיות אלימים יותר, להרגיש צורך להתפרק בצורה אלימה ולחקות אנשים בהתנהגות לא הולמת שלהם המוצגת בטלוויזיה. היה מאוד מעניין וכיף לחקור את שאלת החקר הזו משום שזה באמת יכול לשנות את התפיסה לגבי האלימות שמשודרת בטלוויזיה.