סיכום שלושת המאמרים

סיכום שלושת המאמרים

עיקרי הדברים מהמאמר הראשון:  http://www.haayal.co.il/story_886
חוקר המדיה מרשל מקלוהן טען עוד בשנות השישים שהטלוויזיה אינה מציגה תמונה של העולם לקהל הצופים כי אם משנה את הדרך שבה אנשים תופסים את העולם ומפרשים את מה שהם רואים במציאות. לפי מקלוהן תרבות המיוסדת על כתב לדוגמא עיתון שונה לחלוטין מתרבות ויזואלית בלי כל קשר לתכנים שהחברה מנסה להעביר באמצעי תקשורת אלה. הדפוס הוא זה שבונה את השקפת עולמינו בצורה לינארית ואילו תכניות הטלוויזיה עושות זאת בצורה אייקונית. לדוגמא נער שמרבה לקרוא ספרים יראה את העולם בדרך מסוימת ואילו נער הצופה בתכניות טלויזיה מסגל לעצמו התבוננות וידיאו-קליפית. בתרבות הוויזואלית דיגיטלית תמונה אחת אינה שווה אלף מילים- היא משדרת דבר מה אחר לגמרי. ממשיכו הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר מתאר את החברה הפוסטמודרנית כחברה מדיה והיי-טק שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות(simulatio), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו' ומאבדים בהדרגה כל קשר למציאות החיצונית, החברתית הפוליטי ואפילו המציאות עצמה הולכת ומתרוקנת ממשמעויותיה בעקבות הצפה מהפנטת של הדמויות. תושבי העולם חיים בהיפר-מציאות.

עיקרי הדברים מהמאמר השני: http://www.rashut2.org.il/editor/uploadfiles/%D7%93%D7%95%D7%97 %D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99 %D7%95%D7%99%D7%9E%D7%9F %D7%9B%D7%94%D7%9F %D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%9F.pdf

תכניות הריאליטי נבנות מטשטוש התחומים שבין המציאותי לבדיוני. בעבר הייתה הבחנה ברורה בין תכניות עלילתיות לבין תכניות ריאליטי, היה ברור לנו מי שחקן ומי אינו שחקן בין משהו שקרה אשר נכתב לבין משהו אמיתי שקרה ולפיכך בין מציאות מדומה לבין מציאות. תכניות הריאליטי הינם מייצגות תהליך הולך וגובר של טשטוש גבולות ותחומים בין מושגים אלה.
תכניות הריאליטי מיוחדות משום שהם אינם פועלות לפי תסריט אך האם באמת אין תסריט שקובע את המהלכים העלילתיים? התכניות הללו מתיימרות לתעד את המציאות כפי שהיא אך ברגע שמציאות מעוצבת, מבוימת, מצולמת וערוכה היא נעשת גם מלאכותית ממוצאת ומדומה.
תכניות הריאליטי נקראות תכניות מציאות אך ברור כי הן למעשה מניפולציה של מציאות ולא השתקפותה האמיתית.
קשה לטעון כי צופי תכניות הריאליטי רואים  בהן השתקפות מדוייקת של המציאות "האמיתית" אך עולה השאלה האם אין לתוכניות אלה השפעה ארוכת טווח על תפישותיהם של הצופים את המציאות בה הם חיים. התיאוריה של הבניית המציאות בתקשורת קובעת כי המציאות המוצגת באמצעי תקשורת ההמונים  היא מציאות חדשה, השונה באלמנטים  רבים מהמציאות ה"אמיתית "
חשוב להדגיש כי תיאוריית הבניית המציאות אינה מניחה מודל ליניארי ופשוט של גירוי תגובה ביחסים שבין תוכן המדיה לקהל. נהפוך הוא, התיאוריה מדגישה תוצאה ארוכת טווח ומצטברת של חשיפה לעולם תכנים של מסרים בתקשורת החוזרים על עצמם. מדובר בתהלי. רב שלבי ממוש. ודינאמי, בהבניה של סביבה סימבולית, כאשר הקהל מודע לבדיוניות של הסיפור המוצג לו בתקשורת אך לומד לקבל את ההנחות שביסוד תפישת העולם עליה מבססים המפיקים את יצירתם. כאשר אנשים מנסים לבנות הערכה של מציאות חברתית, הם מאחזרים  אינפורמציה רלוונטית על מנת לגבש את שיפוטם ולאחר מכן הם שוקלים את האינפורמציה הזו עם ההערכה לאמיתותה.

המציאות המוקרנת מאמצעי בתקשורת משפיעה במישרי על אמונותיהם של הצופים ומנחילה דימויים על המציאות, כמו למשל הדימוי של עולם רע ומרושע. בנוסף, מטפחת המציאות התקשורתית אמונות ודימויים על המציאות, המתבררים כמשמעותיים ליציבות הסדר החברתי.

עיקרי הדברים מהמאמר השלישי: http://www.itu.org.il/?CategoryID=504&ArticleID=1224&Page=1

במאמר השלישי אציג גם את התופעות הנובעות מתוכניות הריאליטי:
בתקופה המודרנית המשפחה אופיינה בכמה משתנים. בין בני הזוג אמורה לשרור אהבה רומנטית; הילד הוא מרכז המשפחה; האם היא מטפלת מרכזית אידיאלית; נשמרה הפרדה בין בית ומקום העבודה; לבני המשפחה יש זהות אינדיבידואלית המאופיינת בנרטיבים אישיים ושיפוט ערכי; ובני הנוער עוברים התבגרות סוערת המכוונת להשגת אוטונומיה וזהות נבדלת מההורים.

במשפחה הפוסט-מודרנית התפתחו סממנים כמעט הפוכים. בסיסה הוא אהבה חוזית או הסכמית, ההורים הם מרכז המשפחה, ההורות משותפת והאמהות עובדות מחוץ לבית. הבית ומקום העבודה מתמזגים לעתים קרובות, לבני המשפחה זהות משתנה המוגדרת על ידי קונטקסט חברתי, והתבגרות בני הנוער רגועה יחסית, עם צורך נמוך יותר להפרדה מההורים.

בין הגורמים המסבירים את השפעתה הנחשולית של הטלוויזיה על המתבגרים יש לזכור את העובדה, שמגיל ינקות היא חדרה לעולמם של הילדים ללא ביקורת והגבלה. רוב ההורים אינם מתערבים ואינם מסוגלים ללמד את ילדיהם שימוש נבון וביקורתי באמצעי תקשורת זה. 

צפייה בתוכניות הפופולריות בקרב המתבגרים יוצרות לפעמים תמונת עולם מעוותת ובלתי מציאותית, שמגבירה נטיות אסקפיסטיות. בישראל, שבה המציאות עולה לפעמים על כל דמיון, ואפילו צפייה בחדשות מפגישה אדם צעיר עם הרוע, ההרס והאימה בהתגלמותם, נוצרות אצל המתבגרים פסימיות וספקנות לגבי עתיד טוב יותר.

בשנים האחרונות הצטרף לטלוויזיה האינטרנט, כמחנך וירטואלי של המתבגרים. במרחב הרשת הם משייטים ביתר חופשיות מאשר בטלוויזיה. ברוב המקרים אין להורים הידע, הנגישות והאפשרות להשפיע על  התפריט שילדיהם מרכיבים. אופיו הגלובלי וחסר הגבולות של האינטרנט חושף את הצעירים לעולם של ידע בלתי מבוקר, המלהיב את דמיונם ופותח לפניהם מאגרי מידע בלתי נדלים, אך גם הופך לחרב פיפיות.

זרמים חדשים בפסיכולוגיה העמידו, לראשונה בשנות השישים, במרכז ההתעניינות את ההורים ואת המשפחה כפציינטים. וירג'יניה סאטיר, מחלוצות הטיפול המשפחתי, הגדירה משפחות בריאות ומאושרות לעומת משפחות בלתי מתפקדות. הוגים ואנשי טיפול בארה"ב כגון מינושין, מדנס והיילי, וקאופמן בישראל, פיתחו תיאוריות ומתודות טיפוליות הרואות את המשפחה כמערכת שיש לסייע לה לשפר את תפקודה, באמצעות התערבויות שונות: גישה אסטרטגית, גישה פרדוקסלית ואחרות.

 חינוך הוא תהליך שאין בו קיצורי דרך, ומי שרוצה להשפיע על עיצוב אישיותם של ילדים שבחר להביא לעולם, כדאי שיבין את העיקרון שכמות הופכת לאיכות. ניסיון קליני, חינוכי ומחקרי מוכיח, שרק באמצעות זמן איכותי בכמויות גדולות ניתן למעשה להצליח במשימה זו.
מאחר שההורים נעדרים זמן רב מהבית, מבלים הילדים שעות רבות במחיצת מכשירים ידידותיים ומתגמלים כגון: מקרר, מיקרוגל, טלוויזיה, מחשב, ומידה הולכת וגוברת האינטרנט. מכשירים אלה משמשים לא רק לסיפוק מיידי, בלתי מותנה ובלתי מבוקר של צורכי הילד, הם ממלאים גם תפקיד מרכזי כסוכני חיברות המעצבים את אופיו של הילד ואת תפיסת עולמו.

דרגות החופש שמעניקה המשפחה למתבגר לחוות את ההתנסויות ההכרחיות הן מצומצמות למדי. המשפחה מכוונת לשמר את המסגרת הקיימת ולצורך זה ההורים אמורים להציב גבולות ולהגדיר נורמות, המייצגות את הרצוי והבלתי רצוי, המותר והאסור. הקונפליקט המתפתח בין הורים למתבגרים הוא לרוב   הכרחי. הניגוד בין צורכי המתבגר לרצון הוריו טומן בחובו את הפתרון הדיאלקטי להפיכתו של הצעיר לאדם עצמאי, המסוגל לנהל עם הוריו מערכת יחסים בוגרת. פתרונות לקויים עלולים להנציח, מצד אחד, מערכת יחסים תלותית, סימביוטית או מניפולטיבית, ומצד אחר, ליצור נתק או קשר עוין.

לאור העובדה שהמשפחה היא מטבעה מגבילה ושמרנית, הופכת קבוצת השווים של המתבגר לשדה הפעולה העיקרי שבו הוא יכול לחוות חוויות חדשות. מצב זה יוצר אנטגוניזם מבורך המעודד חדשנות והתנסות. קונפליקט זה הוא המקור לגדילה ולהתפתחות, ולכן נדרשת מההורים מידה עצומה של תבונה, רגישות, הבנה, אהבה וסובלנות.