ואלס עם באשיר הוא למעשה אוסף של היזכרויות סובייקטיוויות ווידויים
אישיים שונים מימי מלחמת לבנון הראשונה, השזורים יחד עם פלאשבקים מסויטים שארי
פולמן חווה בעצמו. שילובם זה בזה נועד לעורר בפולמן תהליך מלא של היזכרות: לנסוע
אחורה בזמן, להשלים את פיסות הזיכרון החסרות, ולנסות ולפענח היכן הוא היה ומה עשה
בזמן הטבח במחנות הפליטים.
"ואלס
עם באשיר" שואב את כוחו מן השילוב בין הסיפור האישי האמין של פולמן ועמיתיו,
ובין אנימציה שלא
ניתן להתווכח על איכותה ומקוריותה, אפילו לא ברמה עולמית. הסרט
מייצג את הנקודה הפוליטית הרחוקה ביותר שיכול במאי ישראלי להגיע עם האמת אל הקהל
המקומי שלו, תוך שהוא מתמודד באומץ רב עם הסטנדרטים והציפיות של קהילת הקולנוע
הבינלאומית. הסרט מותח ביקורת הוגנת על אדריכלי המלחמה, אינו פוטר מאחריות את
החיילים הזוטרים, לא מצדיק את המלחמה אפילו לרגע אחד -- וממחיש את זוועותיה באופן
הופך-קרביים אך גם אסתטי וסוחט-דמעות. כדאי לצפות בסרט לפחות שלוש פעמים, כדי לעכל
את המידע הרב, התוכן המילולי והדימויים החזותיים המדהימים שהוא מעביר לצופה המיוסר.
להעביר את זוועות המלחמה בצורה אסתטית, היכולת של "ואלס עם באשיר
מרתקת וייחודית, נובעת בעיקר מן השימוש החכם באנימציה מודרנית, שלא נראה מעולם
בסרט ישראלי, וספק אם נראה בצורה כזו בסרט אנימציה כלשהו. צוות האנימטורים הופך את
מלחמת לבנון המאובקת, האפורה והמטושטשת לאובייקט קולנועי חד, ססגוני ונקי שאי אפשר
להסיר ממנו את העיניים. כל דקה מכילה בתוכה ממתקי-עיניים נוצצים, המאפשרים עיבוד,
ריכוך ועידון של הזוועה התיעודית הקרה אל תוך עולם האמנות והמשמעות.
(מתוך: http://takriv.net/article/%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%A1-%D7%A2%D7%9D-
%D7%91%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%A8/
הסרט ואלס עם באשיר עונה על המאפיין של
קולנוע האמת שבעבר ציוד הצילום המסורבל הגביל את
הצלמים ואילץ אותם לביים. הסרט
עונה על זה משום שהבמאי רצה שהצופים יראו באמת את מה שהיה והבין שבאמצעות מצלמות
לא ניתן לראןת הכל בבירור ולכן החליט לעשות את הסרט כסרט מצויר שימחיש את הדברים
שהוא רצה להציג באופן ברור.
